בחר עשור
שנות ה-2000
שנות ה-90
שנות ה-80
שנות ה-70
שנות ה-60
שנות ה-50
100 הבדיחות הישראליות
100 הבדיחות הישראליות

100 הרגעים שעיצבו את ההומור הישראלי

מהגשש החיוור ועד מה קשור, יאצק ועד משיח. עמרי מרכוס מציג: מאה מערכונים, בדיחות ודאחקות ששינו לתמיד את ההומור העברי
"כמו ששם צחקנו לא בכינו שנים" (מאיר אריאל, דאווין של שיר מחאה)
מאי 1970. מדינת ישראל הצעירה מקוטבת אפילו יותר מהיום - ערב רב של עדות, תפוצות, דעות, מנהגים וקבוצות עם אינטראקציה מינימלית. כל האנשים האלה צופים בפסטיבל הזמר והפזמון בשידור חי מבנייני האומה בערוץ היחיד. 100 אחוזי צפייה. דממה ברחובות. שלישיית "הגשש החיוור" לבושים בטוניקות רומיות עולים לשיר את השיר "מים לדוד המלך".
המשך הסיפור ידוע. השלושה מניפים ידיים אל על בפזמון ובכוריאוגרפיה גאונית מבצבצים התחתונים שלהם - כאילו בטעות. הקהל המום בשנייה הראשונה ואז נשמעות שאגות צחוק בכל המדינה. צחוק משוחרר, נהנה, אמיתי.
החוויה המשותפת חוצה מעמדות, גילאים ורקעים. לרגע קטן היינו כאחד. לא הייתה פינת קפה בבוקר למחרת שלא דיברו בה על זה, ארוחת שישי שבה לא שוחזר הרגע, כיתת בית-ספר שלא צחקה שוב רק מלחשוב על זה. רגע אותנטי של סולידריות ישראלית.
אלה הרגעים שחיפשנו. את הרגעים שמספרים את הסיפור שלנו יותר טוב מכל מחקר אקדמי. אין ספר היסטוריה שימחיש את פערי המנטליות בין העליות כמו המערכון של "לול" (אינעל דין בבור איל ג'בום) או את הטירוף הלאומי של מלחמת המפרץ כמו הבאבא בובה שמוצא ישועות בגימטריה. אין סוציולוג שיסביר את יחס הישראלים לשואה כמו פלדרמאוס באולימפידה (הוואנט דה ג'ואיש פיפל סאפרד אנף?) או את האובססיה הישראלית לאוכל כמו ב"משה והאורנג'דה".
יותר משעם ישראל שמר על הקומדיה, הקומדיה שמרה על עם ישראל. הקומדיה הישראלית לוקחת את החיים הבלתי אפשריים במציאות הזויה והופכת אותם לנסבלים. לא סתם "ארץ נהדרת", "גב האומה" ואחרים הם אורחים קבועים בסלון שלנו - אנחנו חייבים את הפילטר שלהם. שיגחיכו את הטרגדיה. שיכניסו הגיון בשיגעון. שיהיו הקול שלנו מול "אלה שם למעלה", לא חשוב מי הם ה"אלה".
זוהי סקירה היסטורית וכמו כל היסטוריה היא נכתבה מהזווית של החזקים באותה תקופה. זה לא מפתיע שבשנות המדינה הראשונות אין ייצוג ראוי למזרחים, בטח לא לנשים ובטח ובטח לא לערבים ומיעוטים אחרים. הסיבה היא לא כי הם לא מצחיקים אלא כי הם קיבלו מעט מאוד ייצוג בשנים הראשונות של המדינה. כשכבר זכו לקול – זה היה מגוחך, ובדיעבד גם לא הוסיף כבוד למי שכתב את זה. מכיוון שאין סיכוי לרצות את כולם אני מקווה שהסקירה תצליח לפחות להעליב בצורה שווה את כולם.
ניסינו לשמור על כמה חוקים: הקטעים שנבחרו היו צריכים להיות מוצגים במקום פומבי ונעשו בכוונה. כך שלא נכנסו עמיר פרץ מסתכל במשקפת סגורה או טורים של בני ציפר.
השתדלנו לבחור קטע מייצג אחד עבור כל אמן. זה היה קשה עם האבות המייסדים – "הגשש החיוור" שלבסוף קיבלו שלושה אזכורים (אחד על המערכונים, אחד על הסרטים ואחד על השירים). "זהו זה" שקיבלו שני אזכורים (התוכניות הרגילות והספיישלים ממלחמת המפרץ) ו"ארץ נהדרת" (על החלק החברתי ועל הסאטירה). זייפנו בכיף גם עם קישון, חיים חפר, רבקה'לה מיכאלי, יוסי בנאי, שייקה אופיר ואבי כהן.
אין ייצוג שווה אפילו בדורות. כמות הבידור שהופקה בארץ בשנות החמישים בעידן הרדיו החד-ערוצי היא קטנה. בשנות השישים כבר היה גלי צה"ל והקולנוע התפתח, וגם עולם הבידור הפיק יותר תוצרת. שנות השבעים עם הטלוויזיה הביאו זינוק נוסף ובמקום תקליטים חורקים עכשיו אפשר היה ליהנות מווידאו דהוי. שנות השמונים היו תחילתו של גל מועדוני הסטנדאפ וכל אחד יכול לקחת מיקרופון ולפתוח קופה - התוצאה: עוד גידול ובשנות התשעים עם שידורי ערוץ 2 יש גם שיפור משמעותי ברמת הכתיבה וההפקה. לשפע הבלתי נגמר בעידן הטלוויזיה הרב-ערוצית הצטרף בשנות האלפיים גם האינטרנט והפקות מקור שנועדו רק למדיום הזה. ואל כל אינסוף האופציות האלה הצטרף גם התוכן שמופק לסלולרי כשחקן רציני. כל השפע הזה גרם לאנשים שאוהבים להרגיש שהם ראו הכל לאבד את שארית הזמן הפנוי שעוד נותרה לנו.
האוסף שלפניכם רחוק מלהיות מושלם. הוא התחלה של שיחה ומבט של חיבה לאלו שגרמו לנו לחייך. אתם מוזמנים להוסיף ולעבות. אל תמהרו לשפוט עכשיו כמה מצחיק היה משהו בעידן אחר - זה לא הוגן. צריך גם להתנצל לאלו שלא נכנסו לרשימה וגם לאלו שלא הוזכרו בשמם - בין אם שיחקו, כתבו, ביימו, צילמו, איפרו או אלף הדברים שצריך בשביל שהרגע המצחיק יתחולל באגביות.
זה הזמן להיכנס למנהרת הזמן של הקומדיה הישראלית, אלה מאה הקטעים שגרמו לנו לצחוק, מקווים שהם יצחיקו גם אתכם.

תודה לעדו רוזנטל, לירון זייד, אסף בייזר, יעל רוזן ונדב איל.

עמרי מרכוס, תחקיר: דנה פרנק, איור: פייר קליינהאוז, עיצוב: סטודיו mako